מרחבי זהות

לאורך החיים מתקיים דיאלוג בין זהותו האישית של האדם לזהותו המרחבית קרי – למרחב הפיסי בו האדם חש שייכות ונינוחות.
מרחבי הזהות מתפתחים במקביל להתפתחות האישית. בילדות המוקדמת הזהות המרחבית מצטמצמת לבית/דירה ולגינה מסביב, בתקופת בית הספר היסודי מתפתח מרחב הזהות בין הבית לבית הספר ובהמשך למרכז השכונתי. בתקופת התיכון הזהות המרחבית מתפרשת על פני המרחב העירוני כולו.

כשאנו מתבגרים והופכים עצמאים וניידים תחושת השייכות והזהות המרחבית עוברת לרמה הארצית ולפעמים אף לגלובלית. עם תהליך ההזדקנות הכוון מתהפך ומרחבי הזהות הולכים ומצטמצמים.

שימוש ופרשנות אישית/קהילתית מתמשכת הם תנאי בסיסי להתפתחות זהות אישית במרחב. פרשנות ראשונית יכולה להיות כל פעולה במרחב הציבורי כגון ישיבה, בחירת דרך הליכה, משחק וכד'.  פרשנות מורכבת ומודעת יכולה להיות השתתפות בתכנון ובפרויקטים קהילתיים משותפים מסוג Place Making.

להבנתנו, מרחב המתוכנן לאור תפיסה זו מאפשר רציפות, גמישות וחופש להתפתחות הזהות המרחבית של הפרט והקהילה, מעניק איכות חיים גבוהה ומעודד התפתחות אישית וחברתית בריאה.

מאבק על משאבים עירוניים הוא לפעמים מאבק על הזהות העצמית וביטויה במרחב. מנסיוני כמתכנן קהילתי למדתי  שהתחשבות בצרכים הזהותיים השונים בתהליכי  תכנון משתפים, מייצרת מרחב רב-זהותי ופותרת קונפליקטים מורכבים.

,